פסק-דין בתיק ת"א 4575-11-11

1.                  התובעים הם שלושה מארבעת ילדיו של המנוח מוחמד עבד אלרחמן  והדאן אבדאחי ז"ל, שנשא בחייו תעודת זהות מספר ******** (להלן: המנוח). אין מחלוקת בין הצדדים כי בבעלות המנוח היו בין היתר חלקים מחלקות 169 ו-255 בגוש 30615 בשטח כולל של 6,394 מ"ר (להלן: המקרקעין). לטענת התובעים התגלה להם חודשים מספר קודם להגשת התביעה כי הנתבע 2 טוען שרכש מהמנוח את המקרקעין באמצעות הסכם שערך הנתבע 1, שהוא עורך-דין. עוד טענו התובעים כי חלק מהמקרקעין מכר הנתבע 2 לנתבע 4 באמצעות הנתבע 3 (שפעל כמיופה כוחו של הנתבע 4), וחלק מהמקרקעין מכר לאדם אחר בשם טוויל (להלן: טוויל), שלא צורף כצד להליכים. התובעים טענו כי המנוח לא מכר את המקרקעין לנתבעים או לכל אדם אחר, ולפיכך עתרו למתן פסק דין הצהרתי לפיו המנוח היה הבעלים של המקרקעין עד ליום מותו ביום 14.1.09, ואלה עברו  לאחר מותו ליורשיו.

2.                  במסגרת תגובת הנתבעים לבקשה לצו מניעה ובמסגרת כתב ההגנה שהגישו טענו הנתבעים כי המנוח מכר את המקרקעין לנתבע 2 ביום 21.8.08. באותו מועד הגיע המנוח לבית הנתבע 2  ובנוכחות הנתבעים 1 ו-2 חתם על כל המסמכים שנדרשו לצורך המכירה (חוזה המכירה, יפוי כח בלתי חוזר ותצהיר בעל הזכות הרשומה). בתגובה לטענות אלה, ולאחר שהנתבעים מסרו לתובעים את המסמכים המקוריים עליהם חתם המנוח על פי הטענה, נערכה חוות-דעת מטעם התובעים הקובעת כי חתימת המנוח על המסמכים זוייפה. לאחר הגשת חוות-הדעת הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יינתן צו מניעה זמני המונע מעשיית כל דיספוזיציה במקרקעין, וזאת בכפוף להפקדת סכום של 50,000 ש"ח, שהופקד.

3.                  מחלוקתם של הצדדים סובבת, אפוא, את השאלה אם המנוח חתם על המסמכים במסגרתם נמכרו הזכויות במקרקעין לנתבע 2 או אם חתימתו על המסמכים זוייפה. טענה זו תידון להלן תוך בחינת קביעות המומחה לכתבי יד, שלמעשה די בהן לצורך ההכרעה בתובענה, ולאחר מכן גם על רקע הראיות והטענות האחרות שנפרשו לפני בית המשפט.

קביעות המומחה

4.                  לנוכח טיב המחלוקת שבין הצדדים מונה מר יעקב יניב כמומחה מטעם בית המשפט להשוואת כתבי יד. בפני המומחה עמדו חוות-הדעת מטעם שני הצדדים, ובנוסף נמסרו לעיונו מסמכים רבים עליהם חתם המנוח בחודשים שלפני מותו, שלא עמדו בפני המומחים מטעם הצדדים. לעניין זה יצוין כי המומחה מטעם התובעים ביסס את חוות-דעתו על שבע דוגמאות חתימה של המנוח לבד מהדוגמאות שבמחלוקת. המומחית מטעם הנתבעים ביססה את חוות-דעתה על שמונה מסמכים הנושאים דוגמאות חתימה אקראיות של המנוח, ועל מסמכים נוספים הנוגעים לעסקת מכירה נוספת שעשה המנוח על פי הטענה ביום 23.7.08, שגם לגביה טוענים התובעים כי חתימותיו של המנוח זוייפו (עניין זה מתברר בהליך אחר בבית משפט זה). בשונה מהתיעוד הלא רב שהועמד לפני מומחי הצדדים, הועברו לעיון המומחה מטעם בית המשפט 44 מסמכים עליהם מתנוססת חתימת המנוח, שביניהם כ-30 מסמכים עליהם חתם המנוח במסגרת אשפוזים ואשפוזי יום בבית החולים הדסה החל מחודש ינואר 2007 וכלה בחודש אוקטובר 2008, דהיינו: בתקופה הרלוונטית לעריכת המסמכים מושא התביעה (שנערכו על פי הטענה, כאמור, ביום 21.8.08). כמו-כן הוצגו בפני המומחה מסמכים הנוגעים גם לעסקה שנערכה לכאורה בין המנוח לבין אחרים ביום 23.7.08.

המומחה קבע בחוות דעתו כי ארבע החתימות המקוריות שבמחלוקת "כתובות בצורה איטית ובלתי טבעית. קיים לחץ ניכר של כלי הכתיבה כלפי הנייר בחתימות אלה לאורך כל מרכיביהן. בחלקן (מסומנות באותיות ב ו- ג) קיימות הפסקות ברצף הכתיבה. יצוין כי קיימת אחידות בין חמש החתימות שבמחלוקת בינן לבין עצמן (כולל העותק הצילומי המסומן באות ה) אשר בולטת ביחס שבין שני השמות זל"ז וביחסן לשורת הכתיבה. לאור האמור לעיל סביר מאוד, כי חמש החתימות שבמחלוקת אינן אותנטיות וככל הנראה הינן העתקה ממודל חתימה של כותב הדוגמאות מקבוצה ג" [ההדגשה במקור - ר.ו.]. עוד ציין המומחה כי לשיטתו חותם החתימות על המסמכים הנוגעים להסכם מיום 23.7.08 אינו מי שחתם את 44 דוגמאות החתימה האקראיות.

עיון במסמכי העבודה שצרף המומחה לחוות דעתו מעלה כי הוא ניתח כל חתימה לגופה, וציין בצד החתימות שבמחלוקת, מיום 21.8.08, כי ניתן להבחין בהן ב"לחץ כתיבה בולט כלפי הנייר אשר כמעט ואינו משתנה". בעניין רצף הכתיבה העיר ביחס לחתימות אלה שמדובר ב"כתיבה איטית ומוקפדת תוך שמירת היחס בין שני השמות וכלפי שורת הכתיבה ויצירת מעין משולש". השוואה בין האמירות הנוגעות לכל אחת מהחתימות מושא התביעה לבין ניתוח המומחה את דוגמאות החתימה מהדסה, שנערכו באותה תקופה, מעלה כי קיים שוני מהותי ביותר. החתימות שנחתמו בהדסה נכתבו, על פי הערות המומחה בצדן, בכתיבה רציפה וספונטאנית, מיקום החתימה השתנה מחתימה אחת למשניה, קיימים הבדלים ניכרים לעין בגודל היחסי ולחץ הכתיבה משתנה, מאפיינים המתאימים לחתימות ספונטניות. כל אלה תמכו בקביעה לפיה החתימות מושא התביעה אינן אותנטיות, אלא נעשו תוך מאמץ להעתיק דוגמת חתימה אחרת.

5.                  בשל רצף מחדלים יוצאי דופן לא נחקר המומחה על חוות-דעתו, אם אכן היה בכוונת הנתבעים לחוקרו כל עיקר. תחילת ההשתלשלות הנוגעת לעניין זה בקדם המשפט המסכם שהתקיים ביום 15.1.13, במסגרתו ביקש ב"כ הנתבעים לחקור את המומחה מטעם בית המשפט. בהחלטה שניתנה באותו דיון נקבע כי על הנתבעים לזמן את המומחה ולהפקיד סכום של 2,000 ש"ח כתנאי להעדתו. כן נקבע כי העדים ייחקרו ביום 12.5.13 וסיכומים בעל-פה ישמעו ביום 21.5.13. המומחה לא זומן על ידי הנתבעים לחקירה למועד שנקבע לשמיעת הראיות (12.5.13) ושכרו לא הופקד. בבוקר הדיון הודיע ב"כ הנתבעים שאין באפשרותו להתייצב לדיון מפאת מחלה, והנתבעים (ובכלל זה הנתבע 1, שהוא עורך-דין) ראו לעצמם חרות שלא להתייצב לדיון כלל. שמיעת הראיות נדחתה לפיכך ליום 21.5.13, המועד שנקבע מלכתחילה לסיכומים בעל-פה. למועד זה לא התייצב הנתבע 1 להיחקר על תצהירו ואף לא הוגש תצהיר מטעמו כדי להבהיר את הסיבה למחדל. גם הסברו של ב"כ הנתבעים בהקשר זה היה רחוק מלספק.

בתום הדיון שהתקיים ביום 21.5.13 ביקש ב"כ הנתבעים כי ייקבע מועד נוסף לחקירת הנתבע 1 וחזר על הבקשה לחקור את המומחה. הבקשה לקביעת מועד נוסף לחקירת הנתבע 1 נדחתה, אולם נקבע כי חקירת המומחה תישמע ביום 10.6.13 בכפוף לכך שהבקשה לזימון המומחה תוגש למחרת יום הדיון (22.5.13) והוא יאשר את התייצבותו לדיון. החלטה זו התבססה בין היתר על ההנחה השגויה לפיה הפקידו הנתבעים את שכר המומחה לאחר קדם המשפט המסכם, ובכך הביעו את רצונם לחוקרו ואת חשיבות החקירה בעיניהם. לאחר שהתברר כי למעשה לא הופקד שכרו מעולם, נקבע ביום 21.5.13 כי הסכום שנקבע יופקד עד למחרת היום ולחלופין יערוב ב"כ הנתבעים להוצאות המומחה. בפועל לא זומן המומחה גם בעקבות החלטות אלה. ביום 29.5.13 הוגשה בקשה לזימונו, אלא שזו לא לוותה בהפקדת ההוצאות או בערובה לתשלומם. בפתח הדיון שהתקיים ביום 10.6.13 הודיע ב"כ הנתבעים כי לא זכה לשיתוף פעולה ממרשיו בכל הנוגע להפקדת סכום ההוצאות ולפיכך לא הופקד סכום זה. העובדה כי הנתבעים לא מצאו לנכון להפקיד סכום של 2,000 ש"ח להבטחת הוצאות המומחה מלמדת על העדר החשיבות שייחסו לחקירת המומחה, וייתכן שיש בה כדי לתמוך בטענת התובעים כי הבקשות החוזרות ונשנות בעניין זה לא היו אלא בגדר צעדים טקטיים לדחיית הקץ. ב"כ הנתבעים שב גם על הבקשה להתיר לנתבע 1 להיחקר על תצהירו, וזאת על אף שהנתבע 1 לא טרח להתייצב גם לישיבה זו (זו הפעם השלישית במספר). בנסיבות אלה נדחתה הבקשה לקבוע מועד נוסף על המועד הנוסף שנקבע לצורך חקירת המומחה, והצדדים סיכמו טענותיהם בעל-פה.

6.                  בסיכומיו ניסה ב"כ הנתבעים לשכנע את בית המשפט כי נפלה שגגה בחוות-דעתו של המומחה, ולא היה מקום לבסס את מסקנותיו על השוואת החתימות על המסמכים נשוא התביעה לחתימות בהדסה, שהרי אלה האחרונות נעשו על ידי אדם זקן וחולה. טענה זו תמוהה, שהרי המסמכים בהדסה נחתמו באותה תקופה בה חתם המנוח על פי הטענה על מסמכי המכר, כאשר המומחה משווה את חתימותיו בין היתר למסמכים עליהם חתם המנוח בהדסה ביום 12.6.08, 14.7.08, 18.9.08 ו-2.10.08 (לגבי חתימה אחרונה זו העיר כי היא יוצאת דופן באיכותה). דוגמאות חתימה אלה נחתמו בתקופה החל מחודשיים לפני המועד בו נחתמו לכאורה החתימות מושא התביעה ועד חודשיים לאחריהן, ועל פני הדברים לא ניתן לחשוב על דוגמאות טובות יותר לצורך השוואה.

7.                  קביעותיו של המומחה נחזות להיות מבוססות היטב, מנומקות כראוי, ומלוות בכל המסמכים הנחוצים. לגבי כל אחת מהחתימות נעשה דיון ענייני, והמסקנות נובעות מאליהן מהממצאים הנוגעים לכל החתימות. בנסיבות אלה אין אלא לאמץ את קביעותיו של המומחה, המקובלות עלי במלואן.

בטענות הנתבעים לא היה כדי להצביע על פגם כלשהו בקביעות המומחה. מעבר לנדרש אזכיר כי סטייה של בית המשפט ממסקנות המומחה אותו מינה היא בגדר חריג (ראו לדוגמא ע"א 9598/05 ממן נ' המגן, מיום 28.3.07, בפסקה 7 לפסק-הדין; רע"א 7301/12 בן סימון נ' כלל, מיום 9.4.13, בפסקה 6 להחלטה), ועל אחת כמה וכמה שהתערבות בקביעות המומחה מטעם בית המשפט תיעשה במשורה כאשר המומחה לא נחקר על חוות דעתו (ראו ע"א 8513/12 שלמה אברהם נ' עילית חברה לביטוח בע"מ, מיום 18.3.13, בפסקה 8 לפסק-הדין). מכאן שאין בדברים בעלמא המוטחים כנגד חוות-דעת מנומקת וסדורה כדי להביא למסקנה לפיה יש לסטות ממסקנותיו של מומחה בית המשפט. הדברים נאמרים מעבר לצורך, שהרי קביעותיו של המומחה נראות הגיוניות ומבוססות על פניהן, בפרט כאשר חוות-דעתו נערכה על רקע מדגם חתימות רחב פי כמה מזה שעמד בפני מומחי הצדדים, וכללה התייחסות למסמכים עליהם חתם המנוח באותו פרק זמן ממש בו נחתמו המסמכים נשוא התביעה.

8.                  למעשה, די בקביעה זו כדי לקבל את התביעה, שהרי המומחה הבהיר כי סביר מאוד שהחתימות על המסמכים מיום 21.8.08 אינן אותנטיות. ממילא יתר הדברים שלהלן לא ייאמרו אלא מעבר לצורך, ועל רקע טענות ודברים שעלו במהלך הדיון. 

יתר טענות הצדדים

9.                  בסיכומיו טען ב"כ הנתבעים כי מאחר והתובעים לא הציגו צו ירושה ערוך כדין, ולא ניתן לשלול את האפשרות כי קיימים יורשים נוספים, הרי שהתובעים אינם רשאים לטעון לסעד המבוקש. עוד טען כי יש לאמץ את גרסת הנתבעים לפיה חתם המנוח על המסמכים בפניהם. במהלך הסיכומים העלה טענה חדשה לפיה יתכן שהמנוח חתם במתכוון באופן שונה על כל מסמך כדי להונות רוכשים תמימי דרך, כאשר למעשה הוא מוכר את מקרקעיו פעמים מספר. טענה זו עלתה על רקע העובדה כי מהמסמכים שצורפו לתצהירי הנתבעים עלה כי ביום 23.7.08 חתם המנוח לכאורה על שתי עסקאות נוגדות למכירת מקרקעין, בפני שני נוטריונים שונים, כאשר באחת מהן הוא מוכר מקרקעין מסויימים שבבעלותו, ובשניה - את כל המקרקעין שבבעלותו (מובן כי אם עסקה אחרונה זו היא עסקת אמת כי אז לכאורה לא יכול היה המנוח למכור מקרקעין כלשהם לנתבעים חודש לאחר עריכת העסקאות מיום 23.7.08). הנתבעים סבורים כי אין מקום להנחה שחתימת המנוח זוייפה על אחד ממסמכים אלה או על כולם, אלא יש להניח כי הוא שינה את חתימתו במתכוון כדי להפיל רוכשים תמימים ברשתו.

התובעים טענו כי המנוח כלל לא היה מסוגל לצאת מביתו לצורך חתימה על המסמכים בביתו של הנתבע 2, וכי למעשה כבר תקופה ארוכה עובר למועד החתימה הנטענת היה המנוח מרותק למיטתו ומלווה לכל מקום על ידי בתו התובעת 1 (להלן: התובעת), שאף גרה עמו בשנות חייו האחרונות.

טענות הצדדים ידונו להלן כסדרן.

א. זכות התביעה

10.              דין הטענה בדבר זכות התביעה של התובעים להידחות. סעיף 1 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה) קובע כי "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו". צו הירושה אינו אלא צו הצהרתי הקובע מי הם היורשים ולאיזה חלקים בירושה זוכה כל אחד מהם, ואינו יוצר זכויות, שנוצרו מאליהן מכח סעיף 1 לחוק הירושה (ראו: ע"א 62/50 גוטוטר נ' פרידמן, פ"ד ז 746, 752-750 (1953); ע"א 570/70 חי נ' כהן, פ"ד כה(2) 339, 346 (1971); ע"א 513/82 רייזמן נ' וושצ'ין, פ"ד לז(2) 813, 824 (1983), להלן: הלכת רייזמן). לפיכך נקבע כי עם מותו של אדם עובר עזבונו ליורשיו, אלא שעד הוצאת צו הירושה אין ליורש אלא חלק בכלל העזבון ולא בנכס מסוים (ראו לדוגמא ע"א 834/75 זיק נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1) 662, 664 (1978); הלכת רייזמן, בעמוד 824; והשוו רע"א 2267/95 האפוטרופוס הכללי נ' הרטפלד, פ"ד מט(3) 854, 864 (1995)). מכאן כי עם מותו של המנוח עברו הנכסים שבבעלותו ליורשיו, אף שבשלב זה אין לאחד מהם חלק מסויים בעזבון. מאחר ואין חולק כי התובעים הם לכל הפחות חלק מהיורשים על פי דין, הרי שחלק בלתי מסויים מזכויות המנוח בכל נכסיו הועבר אליהם בירושה. ממילא רשאים הם לדרוש כי מורישם ייחשב כבעלים של הנכסים, ולמונעם ממי שמבקש לדרוש בהם זכויות שלא על פי דין.